ההבדל בין Acedrex ל-Ajedrez ממחיש את ההתפתחות הפונטית של השפה הספרדית, שביקשה להתאים את השם הערבי המקורי של המשחק:
Aסדקס (המאה ה-13): זהו האיות העיקרי ששימש במאמרו של המלך אלפונסו ה-10 משנת 1283, ספר האצ'דרקס. באותה תקופה, האותיות “c” (לפני “e”) ו-“x” שימשו כדי לתאר את הצליל “sh” שירש מהערבית. שטרנג'.
Ajedrez (המאה ה-15): עם התפתחות השפה, הצליל “sh” השתנה לצליל הגרוני המודרני “j” (ה jota). כאשר לואיס רמירז דה לוסנה פרסם את יצירתו המכוננת בשנת 1497, האיות כבר עבר לשיטה המודרנית.
בעוד השם הפונטי השתנה, הכללים עברו הרחבה מהפכנית של הכוח ששינתה לחלוטין את קצב המשחק. מעבר זה מוגדר בצורה הטובה ביותר על ידי שתי המערכות המתוארות ביצירתו של לוסנה משנת 1497:
אל וייחו (הדרך הישנה): זה מייצג את הכללים המסורתיים של Acedrex מימי הביניים, כאשר המשחק היה מאבק איטי ומבוסס על מיקום. במערכת זו, הכלי שאנו מכנים כיום Dama היה Alferza (יועצו של המלך), שהוגבל לתנועה של משבצת אחת בלבד באלכסון. במקביל, ה-Alfil המסורתי הוגבל לקפיצה של שתי משבצות בדיוק באלכסון, תוך דילוג מעל כלים אחרים.
דה לה דמה (הדרך המודרנית): סגנון המשחק ה“חדש” הזה הפך את השחמט למפגש “מהיר, טקטי ופיצוץ”. על פי כללים אלה, האלפרזה הוחלפה ב“דמה”, שזכתה לטווח בלתי מוגבל לכל הכיוונים. גם האלפיל המודרני התפתח למחליק אלכסוני ללא הגבלות, ואימץ את התנועה העוצמתית שהייתה שמורה בעבר לכלים ניסיוניים כמו התנין.
המעבר מתנועת “האלכסון הבלתי מוגבל” לשם “Alfil” בספרות הספרדית מסמן שינוי מכריע מה“שטרנג” “המימי הביניים לשחמט המודרני. בעוד ש”Libro de los Juegos" (1283) של המלך אלפונסו X הציג לראשונה את המהלך האלכסוני הבלתי מוגבל באמצעות כלי ספציפי שנקרא "התנין" (קוקודרילו), השם “אלפיל” לא הוחל מחדש על מהלך זה במשחק הסטנדרטי 8×8 עד סוף המאה ה-15.
בספרו של אלפונסו ה-10, “Libro de los Juegos" (ספר המשחקים)“, האלפיל הסטנדרטי היה עדיין הכלים המסורתיים מימי הביניים שקפצו בדיוק שתי משבצות באלכסון. עם זאת, אלפונסו כלל גרסה מורחבת של 12×12 בשם “גרנדה אצ'דרקס"“ (Great Chess), שהציג כלי חדש בשם “התנין” (קוקודרילו).
התנועה: התנין נע בדיוק כמו הכלים המודרניים — הוא יכול היה לנוע לכל מרחק לאורך אלכסונים ללא מכשולים.
ההשראה: היסטוריונים מקשרים שם זה למתנה דיפלומטית מפורסמת: תנין חי שנשלח על ידי סולטאן מצרים לאלפונסו ה-10 בשנת 1260, כחלק מהצעת נישואין לבתו של המלך. דגם עץ בגודל טבעי של תנין זה, המכונה “לגארטו"“, עדיין תלוי בקתדרלת סביליה כיום.
השם “אלפיל” שימש באופן רשמי לתיאור התנועה האלכסונית הבלתי מוגבלת במשחק הסטנדרטי 8×8 בעקבות “רפורמת ולנסיה” בסביבות 1475.
Scachs d’amor (בערך 1475): שיר זה, שנכתב בוולנסיאנית, הוא היצירה הספרותית הראשונה המתארת את כללי השחמט המודרניים. הוא מעניק באופן מפורש לכלים אלה “תפקיד דינמי יותר”, ומאפשר להם לנוע במספר המשבצות הגדול ביותר האפשרי באלכסון. בשיר, כלים אלה מכונים כבר “Alfil” (בוולנסיאנית/קטלאנית), מה שממחיש כי השם הועבר מה“קופץ” הישן ל“מחליק” החדש בתקופה זו.
Libre dels jochs partits dels schacs (1495): ספר זה, שנכתב על ידי פרנססק ויסנט, נחשב למסה הראשונה על השחמט המודרני. הוא נחשב כמי שקיבע את השם “אלפיל” לתנועה החדשה ברחבי חצי האי האיברי.
אם מחפשים ספציפית ספרות קסטיליאנית (ספרדית) ולא ולנסיאנית, השימוש המובהק הראשון ב“אלפיל” למהלך המודרני הוא ב:
חזרה על אהבות ואמנות השחמט (1497): נכתב על ידי לואיס רמירז דה לוסנה, זהו הספר המודפס העתיק ביותר שנותר על שחמט מודרני בקסטיליאנית.
לוסנה מתייחס לכלים כאל “אלפיל” (או “ארפיל”) ומבדיל בין הכללים “החדשים” (de la dama) לבין הכללים “הישנים” (el viejo). הוא מאשר כי "האלפיל החדש" נע כעת לאורך האלכסון, ובכך סופג למעשה את התנועה שהוקצתה במקור ל"תנין" של אלפונסו.
אמנם שני המונחים נמצאים בשימוש כיום, אך הבחירה בין “dama” ל-“reina” בספרות השחמט הספרדית מסמנת את המעבר מהמשחק מימי הביניים לשחמט המודרני ומשקפת מאמץ ארוך שנים להימנע מבלבול לשוני.
במובן הספרותי הכללי, המונח “ריינה” (מלכה) הופיע בשירה הקשורה לשחמט בספרדית הרבה לפני שהפך לשם המקובל של הכלים על הלוח.
המאה ה-11 (שגל): הרב הספרדי “אברהם אבן עזרא” כתב שיר בסוף המאה ה-11 שהזכיר את היצירה כ“שגל” (מונח עברי ל"מלכה").
רומנטיקה מימי הביניים: בהשפעת חיבוריו המוסריים של יעקב דה ססוליס, היצירה כונתה לעתים קרובות ’רג'ינה” בלטינית ו- “ריינה“ בשפות הרומניות הקדומות, למרות שהוא עדיין נע בתנועה חלשה, אלכסונית של ריבוע אחד של ה“אלפרזה“.
כאשר הכללים השתנו בסוף המאה ה-15 כדי ליצור את הכלים החזקים “ללא הגבלה” שאנו מכירים כיום, המונח המועדף בכתבים הספרדיים היה למעשה “Dama”, ולא Reina.
Libre dels jochs partits dels schacs (1495): נכתב על ידי פרנססק ויסנט בוולנסיה, ונחשב לספר המודפס הראשון על שחמט מודרני. הוא התמקד ב“דמה"“ (ליידי) וזוכה בקרדיט על סטנדרטיזציה של כללי התנועה ה“חדשים”.
חזרה על אהבות ואמנות השחמט (1497): לואיס רמירז דה לוסנה השתמש במפורש במונח “Dama“ כדי להגדיר את המשחק המודרני (de la dama). הוא כמעט ולא השתמש במונח “Reina” מכיוון שהמשחק נקרא לעתים קרובות “שחמט הגברת” (שנקשר לעתים קרובות למלכת קסטיליה איזבלה הראשונה).
המעבר ל“ריינה” בספרות השחמט הספרדית המרכזית החל להתרחש בתדירות גבוהה יותר במאה ה-16, כאשר המשחק עבר את תקופת ה“רפורמה” הראשונית שלו.
רוי לופז דה סגורה (1561): בספרו המכונן, “Libro de la Invención Liberal y Arte del Juego del Axedrez”, רוי לופז השתמש בשני המונחים, אם כי “Dama“ נשאר דומיננטי מבחינה טכנית בתיאורים אסטרטגיים.
הקונפליקט “R”: הסיבה העיקרית לכך ש“ריינה” מעולם לא החליפה את “דמה” בספרות הטכנית על שחמט היא שיטת הרישום בשחמט. בשיטת הרישום הספרדית, “ריי” (מלך) מסומן באות “R“. כדי למנוע בלבול, המלכה מסומנת באות “D“ עבור “דמה”.
